מי עושה מה

1. מה האדם יכול לעשות בעצמו? ומה יעזור לו לעשות את זה.
2. מי רשאי או נדרש לעשות את זה? חלק מהמשימות שמורות בחוק או בנוהל לבעל מקצוע מסוים (ראו טבלה).
3. מה המשימה מעוררת, ומי מחזיק את הקשר? משימה טעונה עוברת דרך מי שהאדם סומך עליו.
4. מי יהיה שם כשיגיע המועד הבא? בדיקה חוזרת, ערעור או מעבר גיל.

בשלושת הראשונים, הפסיכולוג מוזכר במפורש כמי שרשאי לעשות את המשימה. כל השאר הן משימות שאפשר להכין אליהן את האדם, גם כשמישהו אחר מבצע אותן.

כך יכולה להיראות התשובה לארבע השאלות בתיק אחד. בכל צוות ובכל תיק החלוקה אחרת, והיא נקבעת יחד.

לגורם מתכלל יש שני תפקידים, ולעיתים קרובות הפסיכולוג ממלא את שניהם: הוא מנהל את התיק, והוא מחזיק את התמונה. במסגרות שבהן העו״ס או מתאם טיפול מנהלים את התיק, החלוקה ביניהם נקבעת יחד, והפסיכולוג ממשיך להחזיק את התמונה.

במעשה, לנהל את התיק:

• תוכנית אחת: מי עושה מה ועד מתי, ובדיקה שזה קרה.
• מפה אחת של כל המערכות סביב האדם, ושל מי שמטפל בכל אחת מהן.
• ניסוח תפקודי אחד, שממנו נכתבים המכתבים לכל מוסד, כל אחד בשפה שלו.
• לוח זמנים אחד: מועדי ערעור, בדיקות חוזרות ומעברי גיל.
• מפת הסכמות: מה מותר להעביר, ולמי.
• ליווי לוועדות כשצריך: לפני, בזמן ואחרי.
• כינוס הגורמים כשמשהו נתקע.

בדינמיקה, להחזיק את התמונה:

• כל מוסד רואה חלק מהאדם: אחוזים, כושר עבודה, רמת תפקוד. הפסיכולוג מחזיק אותו כשלם.
• צוותים נוטים להתפצל סביב מטופלים מסוימים (תום מיין, 1957): טובים מול רעים, מצילים מול נוקשים. אפשר לראות גם בחלוקה "הזכויות לעו״ס, הרגש לנו" פיצול כזה, של האדם עצמו.
• הכרה ודחייה נוגעות בזהות, באבל ובבושה. כאן הן מעובדות.
• הבירוקרטיה מפעילה גם אותנו: חוסר אונים, דחף להציל, הימנעות. כדאי לשים לב לזה ולהביא להדרכה.

המטרה היא להחזיר לאדם, ככל שאפשר, את היכולת לחבר בעצמו. ככל שהפסיכולוג מנהל יותר, חשוב יותר לשמור על זה.